שמי נחמה זילברמן לבית זמל.נולדתי בשם הנדלה לאמי אלקה לבית גנרוביץ' ז"ל ולאבי משה זמל ז"ל.הורי העניקו לי את שמי על שם סבי הרש שנפטר ממחלה לפני מלחמת העולם השנייה.ברוסיה, שונה שמי לניושה ובבית הספר בפולין קראו לי לושיה.כשעליתי ארצה נתנו לי את השם נחמה כי בארץ השמות הגלותיים לא התקבלו.יש לי אחות בשם רותי שנולדה ברוסיה ב20.7.1942ואח בשם שמואל שנולד לאב אחר ששמו היה בייריש (דב)

נולדתי ב 6.2.1940, במשקל 1800 גרם במחוז ביאלורוס שברוסיה בעיירה ששמה ולקוביסק.הוריי נקלעו לעיירה זו בעת מסע בריחתם מעיר הולדתם לודג' שבפולין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.בפולין נשארה כל משפחתי אשר גרה דורות רבים בלודג'.אני ומשפחתי הלכנו אחרי שני אחיה של אמי שנרדפו על ידי הגרמנים וברחו לרוסיה.

בבית הורי דיברו פולנית ויידיש.כיום אני מדברת גם עברית, רוסית ואנגלית.הוריי נולדו בפולין בלודג' אבי היה סוחר ואמי עזרה לו.אבי ואמי שהייתה בהריון איתי, החליטו לברוח מפולין לכיוון רוסיה בדומה ליהודים רבים בסוף שנת 1939- בזכות בריחה זו נצלנו.נולדתי בדרך לרוסיה וביתי הראשון היה צריף במחנה פליטים עם יהודים רבים כמובן שלא היו בו רהיטים, צעצועים או גינה.אינני זוכרת חוויות ילדות מתקופה קשה זו.לא היה לנו אוכל בכלל ואמי הייתה עובדת בבית חרושת לנעליים תמורת כמה פרוטות.היא השאירה אותי ואת אחותי התינוקת לבד, עטפה קצת לחם בסמרטוט ואמרה לנו למצוץ את הלחם כשנהיה רעבות.אני הייתי בת שלוש, כשהיינו רעבות הלכנו לשוק ואספנו קליפות תפוחי אדמה אותן לקקנו ברעבתנות.לא חגגנו חגים בבית כי הייתה מלחמה כשהגענו לרוסיה לקחו את אבא לצבא והוא נעלם ואני נשארתי עם אחותי ואמי לבד.

עד גיל שש לא הייתי במסגרת מסודרת של בית ספר כי הסתתרנו מפני הגרמנים ברוסיה ב1946 בסיום המלחמה, חזרתי ללודג' עם אמי ואחותי וראינו שכל המשפחה נספתה באושוויץ.אבי שרד ובא לחפש אותנו, כשראה שאמי הייתה עם גבר וילד (חשבנו שאבי נהרג במלחמה) הוא עזב אבל גר בקרבתנו.כשחזרנו לפולין חייתי בדירה בת חדר וחצי עם חמש נפשות, למדי בבית ספר יהודי שנקרא י.ל.פרץ. הייתי תלמידה שקדנית וטובה ואהבתי להיות בבית הספר. אני זוכרת שהיו לי הרבה חברות טובות.הייתי גם בחוג לדרמה וריקוד. כל זה למרות שהמצב הכלכלי היה מאוד קשה.

לא הייתי בתנועת נוער אבל אני זוכרת מספר חברות טובות שעד היום יש לי עדין קשר איתן.

עליתי ארצה בפברואר 1957 כשנפתחו שערי פולין. רציתי מאוד לעלות ארצה ולמרות שאהבתי ללמוד עזבתי את הלימודים שנה לפני סיום התיכון. החלטה שמאוחר יותר הצטערתי עליה.בצבא לא שירתי כיוון שהתחתנתי. הכרתי את בעלי, סבא שלך כשנה וחצי לאחר שעליתי ארצה במסיבה של צעירים עולים חדשים בפולין ונישאתי איתו, עם יורחם בנובמבר 1958 .

עליתי ארצה באנייה בשם "ארצה", מאות אנשים באנייה דחוסה, עולים מפולין וממצרים.החלטתי לעלות כי הרבה חברים שלי החלו לעזוב את העיר.אמי פחדה ולא רצתה לעלות, אבל הלחץ החברתי, לחץ של אבי שכבר נסע ארצה ולחצם של שני האחים של אמי שעלו ב1951 הכריע.אני רציתי לנסוע, לחצות גבולות ולהתחיל חיים חדשים.חוויה מיוחדת שזכורה לי ממסע העלייה לארץ הוא שאמי פחדה שהבנות שלה ירעבו ללחם בארץ החדשה והעמיסה תפוחי אדמה, בצל, שום, נקניקים וכך נסענו ברכבת לאיטליה לנמל.אני זוכרת בהתרגשות את ההגעה לנמל חיפה בערב גשום, אורות הנמל זהרו וזה היה מחזה מרהיב.

בארץ ישראל למדתי להכיר את מנהגי הארץ והחגים לעומקם, כל אירוע שקשור למדינה, להיסטוריה של העם היהודי ויום השואה מרגשים אותי במיוחד.בעלי שירת בכל מלחמות ישראל והייתי מאוד מתוחה בתקופות אלה כשנשארתי לבד עם בנותיי ובני הקטנים.נולדו לי שלוש בנות ובן מדהימים וגרנו בחדרה בבית קטן וחם.התגעגעתי לפולין לבית הספר ולרחוב שבו התבגרתי ובשנת 2000 נסעתי לשם עם משפחתי וחוויתי חוויה עמוקה.