בחרתי להרחיב על סיפורה של סבתי נחמה

סיפורה של סבתי נחמה- הנדלה, אמה של אמי סיגלית הוא סיפור מרתק שככל שהעמקתי בו יותר רציתי לשמוע ממנו עוד.

סבתי שנולדה בשנת 1940 כלומר במלחמת העולם השנייה סבלה כתינוקת וכילדה צעירה את מאורעות המלחמה ברוסיה בקור , ברעב , בלי אבא ומשפחה , בפחד נוראי ובמצוקה קשה.

 בפולין, לודג'  שנשארה כל משפחתה בגטו, ומשם הובלה למחנה ההשמדה אוושויץ שם נספתה. רק שני אחיה של סבתי הצליחו לברוח לרוסיה והם גם ניצלו לשרוד את המשפחה.

בחלק אחר של עבודת השורשים שלי ראיינתי את סבתי והיא סיפרה לי על שנות המלחמה וסיפור הישרדותה שלה  של אימה ושל אחותה הקטנה. אביה שגויס לצבא הרוסי נעלם בשנות המלחמה והן היו בטוחות כי נהרג בה.

רציתי להבין ולהמשיך לחקור את ספורה של סבתי לאחר המלחמה. בעבודות שורשים בדרך כלל מתמקדים בשנות המלחמה ואני רציתי להבין כיצד ניתן להתאושש ממלחמה כזאת נוראית? איך חוזרים למסלול חיים רגיל אם בכלל אפשרי? איך נראית משפחה לאחר שנהרסה ללא בית ומסגרת?? איך חוזרים לארץ ולעיר שממנה בורחים וששם נרצחה של המשפחה???

עם כל השאלות האלה חזרתי לסבתי האהובה אשר יודעת לספר ולהביע את עצמה כל כך מרגש.

 

מתוך עדותה של יפה הרט על החיים אחרי השואה.

כמעט לא יכולנו לתפוס את מצבנו הנוכחי,היינו סוף סוף חופשיים ויכולנו להתחיל לחיות,אך עכשיו הגיעה ההבנה, שכבר אין לנו אף אחד,שלגמרי חסרת טעם, הייתה השאיפה לשרוד את המלחמה.כל המשפחות שלנו נכחדו,אף אחד לא דאג לשלומינו,נשארנו לגמרי לבד, מלאים בתמונות נוראיות,מעשי הזוועות שהתרחשו בדרך הייסורים שלנו!עכשיו היינו חופשיים אך עם נשמה פצועה,קשה יהיה להתחיל מחדש.

 

 

רקע היסטורי- פולין אחרי מלחמת העולם השנייה.

שארית הפליטה שגורלה הוא פרשה רבת מתח, תהפוכות ואירועים בעלי חשיבות היסטורית, נקלעה בין שני מאורעות כבירים בתולדות ישראל . שני מאורעות שונים – השואה ותקומתה של מדינת ישראל.

רק בשנים האחרונות נתנו חוקרים ותלמידים את דעתם על השנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, וייסורי השיקום ויציאתם של הניצולים.

מתברר שאין הגדרה ברורה וחד משמעית למונח "שארית -הפליטה". האם במניין השארית נכללים רק יהודים שנותרו בחיים בארצות שנכבשו ע"י הנאצים???

או שמא ג כ-200 אלף יהודים שהוגלו או נמלטו מארצות מזרח אירופה אל תוך ברית המועצות ושבו משם בתום המלחמה ???

היו ניצולי מלחמה אשר היו מרוכזים בשנים 1945-1952 במחנות פליטים בגרמניה (כמו סבי ירוחם) , באוסטריה ובאיטליה.

במחנות היו יהודים אשר  שוחררו ממחנות ריכוז בתום המלחמה וסירבו לחזור לארצות מוצאם. היו שם גם יהודים רבים ששהו בזמן השואה בברית המועצות וברחו משם בתום המלחמה. יהודים אלה סירבו לשקם את חייהם בארצות החורבן ותבעו לעצמם את הזכות לעלות לארץ ישראל.

 

כדי להבין קצת את הרקע , נחזור לפולין שלפני מלחמת העולם השנייה...

הגרמנים פלשו למערב ומרכז פולין בספטמבר 1939. אז החלה רדיפת היהודים , גזלו את רכושם, דחסו אותם לגטאות ושלחו אותם לעבודות כפייה.

ברית המועצות פלשה למזרח פולין גם ב 1939 . חלק מהיהודים גורשו לשטח ברית המועצות ועם התחלת המשטר הנאצי התחיל ההרג השיטתי של יהודים והקמת מחנות ההשמדה . כך נמחו קהילות שלמות מעל פני האדמה.

שישה מחנות השמדה הוקמו בפולין – אושוויץ, בלזץ, חלמנו, מאידנק, סוביבור וטרבלניקה. מתוך אוכלוסייה של שלושה מיליוני יהודים לפני המלחמה, שרדו כשלוש מאות ושמונים אלף אחריה. מתוכם כחמישים וחמישה אלף יהודים בפולין עצמה, אשר נטמעו באוכלוסייה הפולנית, הסתתרו ביערות ובקרב פרטיזנים, והיתר שבו ממחנות העבודה בברית המועצות, שרדו את צעדות המוות ממחנות הריכוז וההשמדה בגרמניה או לחמו בשורות הצבאות הפולנים ששיתפו פעולה עם הצבא האדום.

סוף מלחמת העולם השנייה מצא את פולין בשליטה סובייטית. כ-150.000 פליטים יהודיים שבו אליה משטחי ברית המועצות. לפולין הושבה עצמאותה , אך כגרורה קומוניסטית של ברית המועצות.

בסיום המלחמה כתוצאה מהשמדת היהודים בידי הגרמנים , גירוש הגרמנים בידי שלטונות פולין וחילופי האוכלוסין עם ברית המועצות, הפכה פולין למדינה הומוגנית מבחינה לאומית, מה שלא היתה לפני המלחמה.

פולין סיימה את המלחמה כאחת מ-11 הארצות שכבשו הגרמנים, ואולם היא סבלה יותר מכולן מהרס מערכות החברה והכלכלה ומבחינת האבידות בנפש ניתן להשוותה לברית המועצות וליוגוסלביה בלבד.

חלק מהיהודים ניצולי השואה ביקשו להשתלב בפולין החדשה תוך שמירה על זהותם, אולם הם נתקלו ביחס עוין של פולנים ובכמה ערים התחוללו שוב פוגרומים. ניסיונות הממשלה הקומוניסטית להילחם באנטישמיות, לא הועילו ובמשך השנה שלאחר השחרור נרצחו כ-350 יהודים ברחבי פולין.

מצוקת היהודים הפליטים גברה והם שוכנו בצפיפות במחנות עקורים. רובם ביקשו לעזוב את פולין.

התנועה הציונית ארגני את מבצעי " הבריחה " ובמבצע הברחה העבירה יותר ממאה אלף יהודים אל חופי ארץ ישראל. אחרים היגרו לארצות אירופה ולארצות הברית. במהלך 1945 שורטטו מחדש גבולות פולין בוועידת יאלטה, שם הציג סטלין בפני בעלי בריתו המערביים עובדות מוגמרות בשאלת פולין. כוחותיו שלטו בפולין ,ואנשיו, הקומוניסטים הפולנים, הקימו בפועל ממשלה.

הממשל בפולין ניתן בידי הממשלה הקומינסטית, אשר החלה את עבודתה אולם היו הרבה עימותים עם כוחות שהתנגדו לה וחברי ממשלה פולנים אשר הוגלו וחתרו מתחתיה. עד שנת 1947 השתלטו הקומוניסטים על הממשלה באופן מוחלט. פולין הייתה לרפובליקה קומוניסטית, התעשייה הולאמה וגם הבנקים.

היהודים אשר לא עזבו את פולין מיד בתום המלחמה לא הורשו יותר לעזוב והם ניסו לשקם את חייהם מחדש. הוקמו בתי ספר יהודיים ובתי כנסת, החלו אט אט שוב חיי קהילה אולם בפחד , בחשש ובקנה מידה קטן.

בשנת 1956 הותר ליהודי פולין לעזוב את המדינה וכך עלו כ- 35 אלף יהודים,. עלייה זו נקראה "עליית גומולקה", על שם הנשיא ולדיסלב גומולקה .

לאחר מלחמת ששת הימים ניתקה פולין, כיתר מדינות הגוש המזרחי, את יחסיה הדיפלומטיים עם מדינת ישראל ונקטה בקו פרו ערבי ואנטי ציוני.

 

חיי בפולין – לודג' אחרי המלחמה

סיפורה של סבתי נחמה אשר נכתב ושוחזר בביתה בחדרה במאי 2014

סבתא האם סיפרת כשהיית צעירה את סיפור חייך לאמא שלי ,לילדים שלך?

שנים לא דיברתי. עם הנכדים שלי עכשיו דיברתי יותר מאשר עם הילדים שלי. קשה להעביר דברים. כשהגעתי ארצה עם אימי אחי ואחותי , הגעתי לארץ חדשה. שוב נעקרתי ממדינה בפעם השנייה בחיי יצאתי לנדודים. פעם אחת מרוסיה אחרי המלחמה הנוראית לפולין ההרוסה וב-1957 לארץ ישראל.

חשבתי שעדיף לא לדבר על מה שהיה , על המישפחה שנהרסה ועל הזוועות שחוויתי ועברה מישפחתי .על הניתוק הקשה של הורי וניסיון להקמת מישפחה חדשה . רציתי להדחיק דברים. לא רציתי להיזכר בימי המלחמה,לא רציתי לזכור את  הרעב הגדול, העוני, הגסיסה האיטית.

כי כשאין לך מה לאכול את נשארת עור ועצמות וגם התחושות שלך , אני חושבת, נהיות קהות.

הכל לא אנושי, רק את החיים ביקשתי.

 

עכשיו אספר לך את סיפור חיי לאחר המלחמה...

בתום מלחמת העולם השניה בשנת 1945 אני עוד ברוסיה בהרי אוראל.

אחרי המלחמה החלה שארית הפליטה היהודים, שברחו עם פרוץ המלחמה לרוסיה, לעזוב אותה . הפליטים פנו לארצות שונות הן לאירופה, הן לארה"ב , חלקם הגדול עלו לארץ ישראל ואחרים חזרו לפולין.

אנו חזרנו  לפולין בשנת 1946, כשפנינו לעיר לודג, בה נולדו וחיו הורי וכל המשפחה , במטרה לחפש את המשפחה שנשארה שם עם פרוץ המלחמה. לצערנו הרב כל המשפחות מצד אמי ואבי היו בגטו לודג ונספו במחנה אושוויץ.

אמי בעלה ו-3 הילדים עייפים מהנדודים התלאות והבלתי נודע החליטו להישאר בפולין בלודג.

גם אבי  , שהיה מגויס לצבא האדום חזר ללודג לחפש את המשפחה. 

כפליטי מלחמה חסרי כל התחלנו לבנות את החיים מאפס בפולין המותשת וההרוסה מהמלחמה כשהמשטר הקומוניסטי שולט בה.

שוכנו בדירה שכללה מבוא קטן מאד וחדר גדול ובו חיו 3 משפחות (אנחנו 5 נפשות, משפחה בת 3 נפשות ורווק). דירה ללא מים בתוכה אלא בפרוזדור ארוך מרוחק, ללא שירותים שהיו במרתף 3 קומות מתחתינו.

אלה היו תנאי הפתיחה של החיים החדשים ואני בת 6 בלבד.

ההורים החלו לחפש עבודה ואני התחלתי ללמוד בבית ספר.

הלכתי לבית ספר יהודי פרטי ע"ש י.ל.פרץ. ברח' קילינסקייגו 49 , שהיה שייך להנהגה היהודית בלודג.

הלימודים בבית הספר , שהיה אמנם יהודי, אך שפת הלימוד הייתה פולנית. במסגרת השיעורים היה שיעור בשפה אידיש, רוסית ולטינית בתיכון שהיה באותו בי"ס (זה היה בי"ס יסודי ותיכון ביחד באותו מתחם)..

בגלל המשטר הקומוניסטי אסור היה להזכיר את ארץ ישראל, סופרים ומשוררים  עבריים כגון חיים נחמן ביאליק, תנ"ך, או כל ביטוי שהיה בו סממן של ציונות. לעומת זאת למדנו על סופרים יהודיים כמו שלום עליכם, י.ל.פרץ ומנדלה מוכר ספרים וכמובן על סופרים ומשוררים פולניים.

החיים נכנסו לתלם ואני לחיי שגרה של ילדה , נערה, חברים , חברות.

האירוע הבלתי נשכח , שגרם לי לאושר ושמחה עצומים הוא חגיגת יום הולדת שנערכה לי בהגיעי לגיל 7 שנים. עד היום אני מתרגשת בכל ליבי כשאני נזכרת באירוע זה שהיה הראשון לכבודי מאז נולדתי.

במסגרת בית הספר הייתי בחוגים שונים אותם מאד אהבתי וביניהם חוג לדרמה שבמסגרתו כבר בכיתה ב' הופעתי כמנחה בהצגה, בחוג לריקודים, במקהלה. היו לי חיי חברה שוקקים , הרבה חברים וחברות. הלכנו למועדון לנוער שהיו בו חוגים שונים וביניהם שיעורי שחייה ובחוג זה נחלתי כישלון גדול עד עצם היום הזה.

חשוב לי לציין את אהבתי הרבה למורתי – המחנכת – בכיתות א' ב' ג' שקראנו לנו גברת באשיה (לא כמו היום שקוראים למורה רק בשם). היא הייתה מורה מדהימה, חמה, מחבקת, מסורה , מחנכת ומלמדת והיא גם אהבה אותי. לצערי הרב היא עזבה את בית הספר ועלתה ארצה .

ראוי לציין, כי בבית הספר נתנו כבוד מאד גדול למורים ומעמדם היה רם ונישא וזאת כחלק מהחינוך שקבלנו בבית הספר. כאשר המורה נכנס לכיתה התלמידים קמו לכבודו וכך גם בתום השיעור בצאתו מהכיתה.

חיי החברה התוססים התבטאו גם בעריכת מסיבות בבתים ( לא ידענו שקיימים מועדונים) , הלכנו לבתי קולנוע, להצגות והיינו בתנועת נוערה קומוניסטית בגלל המשטר הקומוניסטי שהעריץ את סטאלין ואנחנו סגדנו לו שכינויו היה "השמש העולה". כאשר סטאלין נפטר מיררנו בבכי תמרורים גדול. זה היה החינוך של הנוער בפולין שאחרי המלחמה ,ויש לציין שהמשטר השקיע בחינוך , לימודים גם גבוהים שהיו חינם לכולם.

בלודג הייתה קהילה יהודית גדולה והיה בה מועדון יהודי בו התקבצו יהודי העיר מעין מועדון חברתי. היו שם חוגים שונים למבוגרים של דרמה, שירה, הופעות ריקודים ועוד. הקהילה היהודית הוציאה עיתון בשפה האידיש, היה תיאטרון אידיש פעיל ומצליח, היה חופש ביטוי והתארגנות ליהודים , שחיו חיי קהילה מפותחים.

לצד חיי התרבות המצב הכלכלי בבית היה קשה והפרוטה לא הייתה מצויה אצלנו בדומה למשפחות יהודיות אחרות שהתחילו כמונו אחרי המלחמה. בגלל המצב הקשה דוד ראובן ז"ל,(אח של אימי אלקה)  שעלה ארצה בשנת 1951, תמך בנו כלכלית ע"י שליחת תפוזים ומוצרים אחרים, שאמא הייתה מוכרת ותמורת הכסף כלכלה את המשפחה. רעב לא היה אך מותרות היו רחוקות מאתנו. חלמתי על פינוקים שונים קטנים כמו מסטיק, עוגה מפירות יער, שלא לדבר על אופניים, כל אלה נשארו בגדר חלום.

ברבות הימים המצב הכלכלי השתפר במידת מה, כמו של יתר היהודים, ואז נסענו בחופש קיץ לנופש בכפר ליד העיר לודג. נסענו לשם עם המטלטלים בעגלה וסוס וגרנו שם כחודשיים. זה היה חופש של כיף. הלכנו ליער ללקט פירות יער. אספנו אצטרובלים , בכדי להסיק את תנור החימום , משום שגם בקיץ היו ימים קרים. בימים גשומים שחקנו משחקי קופסה, ופתרנו תשבצים שאני מאד אוהבת לפתור, דבר שאני עושה עד היום. בסוף שבוע היו מגיעים חברים אלינו ואז שחקנו בכדור ומשחקי חברה שונים והיו ימים מאושרים.

אפילו נסעתי עם אבא שלי פעמיים   לנופש לעיירות נופש ידועות .בחורף לזאקופנה ובקיץ לקריניץ עם אחותי רותי .

לא אשכח את האנטישמיות שלא פסקה גם אחרי המלחמה כלפי היהודים ,שהרגישו אותה מצד הפולנים אך לא מצד המשטר. אני עצמי חוויתי לא פעם התנכלויות והתבטאויות גזעניות כלפינו כאשר הלכנו כקבוצת חברים או יחידים ברחובות ונוער פולני היה מגנה אותנו "הנה יהודים מסריחים". זה היה לא נעים ואפילו מפחיד.

בגלל מצב זה הרבה יהודים רצו לעלות לארץ ישראל אבל הגבולות היו סגורים משנת 1951 והיינו בפועל "מאחורי מסך הברזל", דהיינו אסורי יציאה מפולין בהשראת המשטר הקומוניסטי – רוסי.

רק בשנת 1956, עם עלייתו של גומולקה לשלטון הוא פתח את השערים והמוני יהודי פולין ויהודי לודג עזבו את פולין כשרובם עלו לארץ ישראל.

גם אנחנו נדבקנו בקדחת היציאה, כי לך תדע אם לא יסגרו שוב את השערים ולא נוכל לצאת.

עזבנו את פולין בשנת 1957 , כשאני בת 17 שנה כמעט בסיום תיכון, ועלינו לארץ ישראל דרך איטליה.

עם כל קשיי הקליטה בארץ שלא היו קלים כלל וכלל, אני מאושרת שהגעתי לארץ ישראל , מדינת היהודים. נדודי פסקו. אמנם התחלתי שוב בחיים חדשים , אך הפעם במדינה שלי. למדתי, יצרתי, עשיתי חייל בעבודה והעיקר הקמתי עם סבא ירוחם משפחה לתפארת , שהיא האושר והגאווה שלי.

למרות שלא הייתה לי הזדמנות ללמוד ולא גמרתי את התיכון, עם כוח הרצון החזק שלי השלמתי את הבגרויות כשהייתי כבר אם לשתי בנות, עבדתי קשה, התפרנסתי בכבוד, והתקדמתי בעבודתי עד לדרגות גבוהות.

מה שחשוב הוא לזכור שצריך אומץ ועוז , לא להישבר ולהקים בית חדש על ההריסות שהיו. הקמנו דור חדש בארץ וחשוב מאוד לי להמשיך לחיות בה ולתרום.

 

שארית הפליטה- הם כולם, כולם היו ברי מזל| מחברת: דולי פרידלר (קוץ) ילידת לודג'

לכל אלה שאזכיר פה,היה מזל גדול,תודות לו השם שרדו את המלחמהוחזרו בחיים מהגיהינום.כל אלה שעברו מחלות קשות,ללא טיפול וללא תרופות,אלה שלפני ששלחו אותם להשמדההגיעו למחנות עבודה רחוקים....אלה שברחו אחרי פרץ המלחמה לרוסיה,ונשלחו על ידי הרוסים לפנים המדינה,..אלה ששרדו באומץ מגפות, רעב, קור, ואובדן,בדרכים בלתי מוסברות.אלה שאחרי האסון הנורא חזרומצאו עוד קרובי משפחה.כל אלה, היו ברי מזליכלו להתחיל מחדש קיום אנושי,אך לרבים מהם היה קשה,להיזכר באנושיות שבאנשים....

 

 

מתוך מאגר מידע של יד ושם- בית הספר המרכזי להוראת השואה.

אני מצרפת:

• תעודה משנת 1947-1948 . זהו מסמך המאשר שלמדתי בכיתה א' ועברתי בהצלחה לכיתה ב' האישור ללא ציונים.

• תעודה משנת הלימודים 1948-1949 מתאריך 25.6.1949 המעידה על לימודים בכיתה ב' , בשפות אידיש ופולנית. יש גם גיליון ציונים שמעיד שהייתי תלמידה טובה.

התעודות הם מבית הספר היהודי הפרטי ע"ש י.ל. פרץ בלוד'ג.

 

ביבליוגרפיה

• אתר תולדוט

• אינציקלופדיה מקוונת- כותר אביב

• האינציקלופדיה של השואה

• ויקיפדיה

• מורשת עם ישראל בתרבות האנושית/ אבא אבן. הוצאת סטימצקי. עמ' 299-314.